אני מרמה את עצמי
אין דרך אחרת כשזה מגיע לאמת,
אני יודעת להעמיד פנים היטב.
שבויה בתוך בועה שמאיימת להתפוצץ , אך אין לה תוקף.
אני מהרהרת לעצמי,
האם באמת שכחתי את מה שהרגשתי כשעמדתי שם?
האם באמת וויתרתי על האהבה הגדולה הזאת ?
אני תמיד משיגה את מה שאני רוצה
ואיך זה שעל הדבר החשוב לי מכל וויתרתי, איך בדיוק ?
"את אישה מדהימה, אמא מקסימה, רק תחפשי את היכולות שרדומות בך, תשמעי, אין בזה כסף!"
אתה לא מחדש לי כלום "יקירי" , אתה יודע זאת?! איני צריכה לחפש דבר !
הייתי מודעת ליכולות שלי עוד לפני שהתעוררת, אתה זה שהרדמת אותם, להזכירך ?
חשבת שתמנע ממני התרסקות ?! טעית !
אתה הרסת אותי.
לא חיפשתי כסף ! חיפשתי את האושר העילאי הזה
וכן, מצאתי אותו על הבמה.
לא חיפשתי תהילה, אני יותר בקטע של הענווה.
מצדי שלא יהיה קהל, רק אני והבמה , רק לחוש את התחושה הזאת הלא ניתנת להסבר.
לעולם לא תבין אותי , אלא אם כן יש לך זיקה לאומנות.
בעצם, הדבר היחיד שיש לך זיקה אליו זה שהאישה תשב בבית ותגדל את הילדים בשקט.
לעולם לא תחוש את הרגש הזה, משום שאתה אדם חומרי.
חשבת שאם תכתיב לי את חיי אהיה מאושרת?! טעית !
האושר שלי , הוא לא האושר שלך , היום אין לי את הניצוץ בעיניים , אני בספק אם הוא יחזור בכלל.
אלא אם כן, תשחרר אותי !
<אלין א.ר.א>
